מאמר בתגובה לספרו של רונלד פורסר: “McMindfulness How mindfulness became the new capitalist spirituality“.
ברצוני לשתף אתכם במספר הרהורים על מודעות, הפילוסופיה של המכלול וההשלכות החברתיות שלהן.
חשוב לי להתחיל ולומר שאני לא סניגור של המיינדפולנס, וגם לא מעריץ מיוחד של ג'ון קָבָּט-זִין. עם זאת, קשה להכחיש את העובדה שכיום שהמיינדפולנס חשוב עבור המצב הנוכחי של החברה שלנו. אני מציע לאדם את המודעוּת כעתיד היחיד האפשרי לו, או אם אתם מעדיפים את המודעוּת העצמית, שהיא דבר יותר מגובש, שלם ומורכב מהמיינדפולנס. אבל כל אלה נפגשים בנקודה אחת: במרכז של האדם, במרכז של היקום שבו האדם חי ושבו הוא בונה את הנרטיב שלו.
חשוב להתמקד במעבר הזה בנוגע לנרטיב כדי להיות מסוגלים לזהות את ההשלכות החברתיות של הפילוסופיה הזו של המכלול, שצופה שהמין האנושי ילמד לספר לעצמו בצורה חדשה על עצמו. לא עוד "אני במרכז היקום", אלא "אני כגשר מודע" המסוגל ליצור מערכת יחסים ביני לבין המכלול, ובין החלקים השונים של המכלול לבין הדרך שבה אני חווה את עצמי. כלומר, אני בנאדם, ויחד עם כל המגבלות שלי, הסתירות שלי והחולשות שלי, אני עדיין שייך למין הגבוה ביותר שנמצא על פני כדור הארץ, מכיוון שאני מסוגל להבין את הקשר שקיים בין הדברים ולפתח אותו.
אף על פי שאנחנו כבני אדם לגמרי ייחודיים, אנחנו לא נפרדים, אלא נמצאים במגע עם המכלול בצורה עמוקה. וככל שאנחנו פוגשים ומוצאים יותר את עצמנו, כך המגע הזה גדל, ואני מבין טוב יותר מה אני, ומה אני יכול להפוך להיות.
לא מזמן קראתי את המאמר שכתב רונלד פורסר שטוען שהמיינדפולנס הוא סוג של אופיום להמונים, או כדי להשתמש במילים שלו: "המיינדפולנס הוא הכלי החדש של הקפיטליזם", בגלל שלדבריו הוא מסיח את הדעת ומרדים את המחשבה של מי שמתרגלים אותו. ואני אומר לו: אתה רציני?
אי אפשר שלא להבין את הבעיה האמיתית, את "הסבך הנוירונלי" שקיים ברגע ההיסטורי הנוכחי שלנו מבחינה התפתחותית: ההפרדה ביני לבין עצמי. כלומר המרחק שקיים בין הגירוי החיצוני שמגיע לחושים שלי מתוך ההתנסות בחיים שקורים שסביבי, ובין יכולת ההקשבה הפנימית למה שהגירויים הללו מפיקים בי.
באילו כפתורים הם נוגעים? איך הם מגיעים אלי? האם הם פוגעים בי, מעירים אותי או יוצרים בי צורך? והיכן נמצא הפתרון להפרדה הזאת? הפתרון נמצא במודעוּת, ביכולת שלי ליצור שקט בתוכי, מכיוון שהשקט מאפשר לי להקשיב, וכשאני מקשיב אני מתקרב לשאיפות העמוקות ביותר שלי.
אם אתם אוהבים את עצמכם יש לכם יכולת טובה יותר להיות במגע עם העולם, לקבל בברכה את הקשיים שלו, ולאתגר את עצמכם בניסיון לפתור אותם.
וכך אתם מגלים שאתם חלק מודע מהמכלול, וככזה אתם אחראיים על השלב החדש הזה. בשלב אני מתכוון לראשי התיבות PH.A.S.E במובן של פילוסופיה, אמנות, מדע וכלכלה. נדרש לנו חזון פילוסופי כדי לעצב מחדש את העולם; נדרשת אמנות חדשה כדי להפיק בתוכו סימן שיכוון אל עבר הטוב והיפה, האמיתי והנכון, אל המקום שבו – כפי שאמר הביולוג וחוקר המוח פרנסיסקו וארלה – תוכלו כחוקרים להתאמץ לגלות את חוקי המדע של העצמי, ולייצר פרדיגמה חדשה שמסוגלת להביא עימה כלכלה בת־קיימא עבור המכלול: "החיים שלך – החיים שלי" (מלטינית: vita tua – vita mea).
ולכן, לדמיין לעצמך שהמיינדפולנס או המודעות העצמית אינם כלים לשיפור החברה זה פשוט שיגעון, זו טיפשות אמיתית, או אם אתם מעדיפים, זה מצב של חוסר הבנה של תהליכי התקשורת. באיזו דרך נוכל למדוד את האינטליגנציה שלנו אם לא לפי היכולת שלנו לתקשר? ועוד לפני זו התקשורת עם האחרים, לתקשר עם עצמנו. ומה זה לתקשר אם לא להשיג את התוצאה שאנו רוצים?
מהי התוצאה של התרגולים אלה? רגישות גבוהה יותר ביחס לעצמי וביחס לצרכים שלי, שמקבלים מענה ונפתרים ככל שאני פוגש בהם, ושהופכים אותי לאדם טוב יותר מכיוון שאני הופך לרגיש יותר, ולכן למכיל יותר, כלומר לאדם שמסוגל לראות לא רק את עצמו אלא גם את הצורך של האחרים, את מצבם של האחרים שנעים יחד איתי, ושקיימים יחד איתי תודות לחיים.
מודעות עצמית משמעה רגישות, יכולת להתלהב מהחיים, ויכולת לקבל בברכה אתגרים הולכים וגדלים, משום שאנו מוצאים את עצמנו מוכנים יותר ביחס אליהם, מוכנים יותר ובטוחים יותר במשאבים שלנו. בטוחים יותר ביכולת שלנו לנסות, לא ביכולת שלנו להצליח, אלא בטוחים ביכולת שלנו לנסות שוב ושוב, מפני שאנחנו עמידים, כלומר מסוגלים ללמוד מהכול ומכל דבר: הן מההצלחות שלנו והן מהטעויות שלנו. וכפי שאמר נלסון מנדלה: "או שאני מנצח, או שאני לומד", או כפי שאמר הדלאי לאמה: "אם אתה מפסיד, אל תחמיץ את השיעור".
ולכן זה כל כך פשוט להבין שהעתיד בר־הקיימא היחיד עבור המין האנושי טמון במודעוּת. המין האנושי נמצא על סף קפיצה אבולוציונית גדולה שדורשת לא רק את היכולת להפוך להיות רגישים יותר דרך ההקשבה ונלהבים יותר מהחיים, אלא גם מסוגלים להביא לידי ביטוי יותר אנרגיה ביחס לכלים שדרכם אנחנו מגדירים ומכירים את עצמנו ואת האחרים.
כאשר הרגישות, ההתלהבות והאנרגיה שוכנות בתוכי, הראייה שלי מתרחבת, ואני, מתוך המודעות לכך שאני לבד, מודע גם לקושי שיש לאחרים להבין אותי, ומודע לכך שעליי להשתתף במו ידיי במשחק החיים. ואני יודע גם לזהות שהאחר נמצא באותו מצב כמוני, ולכן אני מבין שלנוע לעברו מאפשר לי להתקרב אליו וכך לשפר את החיים של המכלול.
ברגע שבו אני מבין שהאחר משתמש, בדיוק כמוני, בכלים העומדים לרשותו כדי לתקשר, אני יודע שאצטרך לכוון את השימוש בהם כדי לא להפוך לעבד שלהם. ולכן, עליי להתאמץ לתקשר מתוך מטרה אחת ויחידה: לשפר את התוצאה שאשיג.
אם אני מבין שהחיים הם המיכל הגדול – ובשל כך הם מתנה, כי הרגע הזה ניתן לי בחינם – סוג האנרגיה שנמצא בתוכי הוא מאיכות נעלה: אין בי עוד טינה, האשמה, שנאה ואלימות, אלא מודעות, וליתר דיוק מודעות עצמית.
אם כן, סלחו לי, אבל המיינדפולנס איננו אופיום להמונים, בדיוק כפי שהמודעות העצמית איננה כזאת. במקום זאת, הם שניהם המפתח כדי לבוא במגע עם איכות אחרת של חיים, איכות נעלה שכולנו פוגשים מבלי להיות מודעים לכך, שמזינה את כולנו מבלי שאנחנו מכבדים אותה, ושאוהבת את כולנו מבלי שאנחנו חוגגים אותה.
אין עתיד למין האנושי ללא מודעות עצמית. המודעות והמודעות העצמית הן המפתחות לקפיצה האבולוציונית שלנו: להעיר את עצמנו ולהפוך להיות נוכחים ברגע זה, וכך להיות מסוגלים לומר "תודה חיים".
ספרים מומלצים מאת פטריציו פאולטי
OMM דקה אחת של מדיטציה
פטריציו פאולטי
אררט דרך הנוכחות
פטריציו פאולטי
תגובות גולשים
תודה רבה!!